החלטה בתיק בר"ע 370/08

המבקש משיג על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים, כי " ...לאור המצב שנוצר הברירה בידי ב"כ התובע היא לשלוח את התובע [המבקש] לבדיקה חוזרת אצל ד"ר פייזר, או לבטל את מינויו. תמים דעים אני עם ב"כ הנתבעת שלא ניתן להותיר את חוות הדעת של המומחה על כנה מקום בו הביע את דעתו שיש לבדוק את התובע בשנית. לכן ב"כ התובע יביע עמדתו נוכח החלטה זו תוך 10 ימים ואז תינתן החלטה משלימה".

"המצב שנוצר" כאמור בהחלטה הנ"ל הוא מצב הדברים הבא: בבית משפט קמא מתבררת תביעתו של המבקש לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, ביום 23.3.05. בית המשפט מינה כמומחה בתחום האורתופדיה את ד"ר פייזר (להלן: המומחה), אשר חיווה דעתו ביום 17.7.06, כי למבקש נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%. בעקבות פנייתו של המבקש למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלת נכות בגין פגיעה בעבודה, קבעה ועדה רפואית ביום 11.2.07, כי לא נותרה למבקש נכות צמיתה. הועדה הופנתה לממצאי הבדיקה של ד"ר פייזר וקבעה באשר לכך, כי " הועדה מתרשמת כי מאז נבדק לצורך חוו"ד חל שיפור מהותי בממצאים הקליניים". ערעור שהגיש המבקש לוועדה רפואית לעררים נדחה בהחלטה מיום 19.4.07. בהמשך, הורה בית משפט קמא על העברת ממצאי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לעיון המומחה, וביקש כי הלה יודיע האם יש מקום לבדיקה נוספת של המבקש. המבקש ביקש רשות לערער על ההחלטה האמורה, ובסופו של יום, לאחר דחיית הבקשה על-ידי בית המשפט המחוזי (בר"ע 3165/07) קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של המבקש (לאחר שדן בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה). בית המשפט העליון קבע, כי אסור היה להמציא למומחה את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (רע"א 8595/07 - החלטה מיום 19.11.07). בית המשפט העליון הוסיף, לפני חיתום, כי " אין מניעה, במקרים מתאימים, להורות על בדיקה חוזרת של התובע בידי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, אולם אין לכלול בהליך זה המצאה למומחה של ממצאי המוסד לביטוח לאומי". עוד אציין, כי ביני לביני עיין המומחה בקביעת הועדה הרפואית והביע דעתו, במכתב מיום 1.5.07, כי יש לערוך למבקש בדיקה חוזרת. לאחר החלטתו של בית המשפט העליון פנה המבקש לבית משפט קמא וביקש להורות למומחה שלא לבצע בדיקה חוזרת. החלטתו של בית משפט קמא בבקשה זו היא ההחלטה מושא הבקשה.

המבקש טוען, כי הבסיס להחלטתו של בית משפט קמא להורות על ביצוע בדיקה חוזרת מצוי במכתבו של המומחה, שנערך בעקבות המצאתה - שלא כדין - של קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לעיונו. אלמלא עיין המומחה בממצאי הועדה הרפואית, לא היה סובר שיש לערוך למבקש בדיקה חוזרת, שהרי לא הוצג בפניו כל תיעוד רפואי המעיד על שיפור במצבו של המבקש. המבקש מטעים, כי הועדה הרפואית לעררים לא קבעה כי מצבו של המבקש השתפר, אלא כי מצבו אינו מעניק נכות. ועדה זו ציינה, כי היא מסכימה עם בדיקתו של המומחה, אך לא מקבלת את מסקנותיו.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ונתתי דעתי לטענות המבקש, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תשובת המשיב.

בית משפט קמא סבר, כי במצב הדברים הקיים לא ניתן להותיר את חוות דעתו של המומחה על כנה, ואיפשר למבקש לבחור בין בדיקה חוזרת על-ידי המומחה או בדיקה על-ידי מומחה חדש שימונה. אכן, המומחה הביע את הסברה כי על המבקש להיבדק פעם נוספת לאחר שעיין בחוות דעת אסורה, אך ההחלטה להורות על בדיקה חוזרת היא החלטתו של בית המשפט, ובית המשפט רשאי היה לעיין בממצאי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. גם בית המשפט העליון בהחלטה שהוזכרה לעיל ציין, כי אין מניעה להורות במקרים המתאימים על בדיקה חוזרת של התובע. בענייננו, סבר בית משפט קמא, כי המדובר במקרה מתאים. החלטה זו מצויה בגדרי שיקול דעתו בדבר אופן ניהול התובענה, ואיני רואה להתערב בכך. אזכיר, כי על-פי תקנה 14 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, רשאי בית המשפט ליתן למומחה הוראות על-פי בקשת בעל דין, ורשאי בית המשפט לעשות כן גם מיוזמתו. אכן, בהחלטה מושא הבקשה איזכר בית המשפט את סברתו של המומחה, בעקבות עיונו בחוות דעת אסורה, כי יש לחזור ולבדוק את המבקש. ואולם, נראה כי הבסיס להחלטה בדבר הבדיקה החוזרת מצוי ב"מצב שנוצר", כפי שפורט לעיל, ולא באותה סברה.

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

מאחר שלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה באדר ב' תשס"ח (1 באפריל 2008), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.